גמרא
פירוש
שֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים בְּנוֹת עֲנִיִּים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד בְּנוֹת עֲשִׁירִים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת בְּנוֹת מְלָכִים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
{רי״ף פסחים יג.}
{שמעתא דהלכתא בענין חמץ בתערובת וחמץ נוקשה}
כתוב בספר המאור: וכתב הרב אלפסי ז״ל, אע״ג דאמור רבנן, על עירובו בלא כלום, מלקא הוא דלא לקי, איסורא מיהת איכא, ואי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אפי׳ לרבנן חייב, נראה מדבריו שאין הלכה כר״א אלא כרבנן, והא ליתא, דכסתמא דמתני׳ קיימא לן, ואוקמה רב יהודה לרבי מאיר, דאמר, נוקשה בעיניה בלאו וכ״ש חמץ דגן גמור ע״י תערובת, ותנן נמי, שיאור ישרף, ותנינן לה לדר״מ במתני׳ בלשון חכמים, וכן פסק שם הרי״ף ז״ל כר״מ, ודברי ר״א הרי הם בכלל דבריו וכו׳, הילכך לית הלכתא כרבנן וכו׳, ולית הלכתא כרבי יוחנן וכו׳, מאחר דקי״ל כר״מ.
אמר הכותב: דרמא הא לא חש לקמחיה. דאי מתני׳ סתמא היא, היכי סבר רבי יוחנן כרבנן. והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה.
ועוד, דאליבא דרבי אליעזר בכל התורה כולה נמי היתר מצטרף לאיסור, דגמרי׳ מחמץ בפסח ומשאור ושאר איסורין שכתוב בהן, כל. דאמרינן במס׳ נזיר בפ׳ שלשה מינין (בבלי נזיר ל״ו.)1: וזעירי כמאן. כרבי אליעזר דדריש, כל. מאי איריא הא. אפי׳ כל איסורין שבתורה היתר מצטרף לאיסור. דגמר מחמץ. ואנן קים לן בכולי תלמודא שאין היתר מצטרף לאיסור וכל שטעמו וממשו עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס.
אלא ודאי לית הלכתא כרבי אליעזר. ואי נמי הויא סתמא כוותיה, כמו שבעל המאור סובר, דר׳ יוחנן עדיפא, דלא אשכחן אמורא דפליג עליה אלא זעירי תלמידיה, דאוסיף שאור אליבא דרבי אליעזר ולאו אליבא דנפשיה. ורבי אליעזר2 נמי הכי סבירא ליה, כדגרסי׳ בנזיר בבלי נזיר ל״ח.): אמר רבי אליעזר:3 כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מנזיר וכו׳. ומשום סתמא לא דחינן מימרא דאמוראי בשום דוכתא, דאינהו קים להו בסתמי טפי מינן. כ״ש דאנן מדר׳ יוחנן הוא דנפקא לן הלכה כסתם משנה, והוה ליה למירמא דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן.
אבל כוף אזנך לשמוע. דהא4 סתמא לאו דסמכא היא, משום דסתם ואח״כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. סתם בריש פירקין, דקתני, הרי אלו באזהרה, ומחלוקת בשילהי פירקין (בבלי פסחים מ״ח:), דקתני: שיאור ישרף, והאוכלו פטור. אלמא, נוקשה בעיניה לא עבר עליה בלאו, ואדחי ליה סתם רישא בנוקשה, וה״ה לחמץ דגן גמור ע״י תערובת. ואע״ג דאיכא דמודה בתערובת ופליג בנוקשה, ס״ל לר׳ יוחנן דהיכי5 דפליג ר׳ יהודה אנוקשה פליג נמי אתערובת, דליכא תנא דדריש הכי אלא רבי אליעזר. ועוד, דמתני׳ מיהא מתפקא מסתם, כיון ששנה אח״כ מחלוקת ופטר נוקשה.
ולא עוד, אלא דדוקא6 דההיא מתני׳ כרבנן דפליגי עליה דר״מ בנוקשה. דקתני רישא: שיאור ישרף, והאוכלו פטור. [סידוק ישרף, והאוכלו חייב כרת.]7 דברי ר׳ יהודה. וחכ״א: זה וזה, האוכלו בכרת. ואיזהו שיאור. כל שהכסיפו פניו. ומדלא פליגי רבנן בהאוכלו פטור, משמע דהכי קתני: איזהו שיאור שהאוכלו פטור, כל שהכסיפו פניו. ומפני שראה רבי דבריו של ר״מ באיזהו שיאור ואיזהו סידוק והוצרך לשנותה בלשון חכמים, לא רצה לשנות במשנתנו שהאוכל שיאור יהא לוקה את הארבעים ושנה סתם.
וזה מקום טענתו8 של בעל המאור ז״ל, שכתב דתנינן לה לר׳ מאיר בלשון חכמים וכן פסק שם הרי״ף ז״ל כר״מ. שהרי הדבר מפורש שלא שנאה רבי בלשון חכמים אלא לשיאור ושאור9 וסדוק, שראה בו דבריו של ר״מ משום טעמא דפרישו בגמ׳, שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקים מלמטה. ואדרבה, מדשבקה לדר״מ בדין שיאור, ש״מ שלא ראה בזה דבריו ולא רצה לשנותה בלשון חכמים. ור׳ חייא שנאה בשם אומרה.
וכן פסקו הגאונים ז״ל, כר׳ יוחנן.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
{שמעתא דהלכתא בענין חמץ בתערובת וחמץ נוקשה}
כתוב בספר המאור: וכתב הרב אלפסי ז״ל, אע״ג דאמור רבנן, על עירובו בלא כלום, מלקא הוא דלא לקי, איסורא מיהת איכא, ואי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אפי׳ לרבנן חייב, נראה מדבריו שאין הלכה כר״א אלא כרבנן, והא ליתא, דכסתמא דמתני׳ קיימא לן, ואוקמה רב יהודה לרבי מאיר, דאמר, נוקשה בעיניה בלאו וכ״ש חמץ דגן גמור ע״י תערובת, ותנן נמי, שיאור ישרף, ותנינן לה לדר״מ במתני׳ בלשון חכמים, וכן פסק שם הרי״ף ז״ל כר״מ, ודברי ר״א הרי הם בכלל דבריו וכו׳, הילכך לית הלכתא כרבנן וכו׳, ולית הלכתא כרבי יוחנן וכו׳, מאחר דקי״ל כר״מ.
אמר הכותב: דרמא הא לא חש לקמחיה. דאי מתני׳ סתמא היא, היכי סבר רבי יוחנן כרבנן. והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה.
ועוד, דאליבא דרבי אליעזר בכל התורה כולה נמי היתר מצטרף לאיסור, דגמרי׳ מחמץ בפסח ומשאור ושאר איסורין שכתוב בהן, כל. דאמרינן במס׳ נזיר בפ׳ שלשה מינין (בבלי נזיר ל״ו.)1: וזעירי כמאן. כרבי אליעזר דדריש, כל. מאי איריא הא. אפי׳ כל איסורין שבתורה היתר מצטרף לאיסור. דגמר מחמץ. ואנן קים לן בכולי תלמודא שאין היתר מצטרף לאיסור וכל שטעמו וממשו עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס.
אלא ודאי לית הלכתא כרבי אליעזר. ואי נמי הויא סתמא כוותיה, כמו שבעל המאור סובר, דר׳ יוחנן עדיפא, דלא אשכחן אמורא דפליג עליה אלא זעירי תלמידיה, דאוסיף שאור אליבא דרבי אליעזר ולאו אליבא דנפשיה. ורבי אליעזר2 נמי הכי סבירא ליה, כדגרסי׳ בנזיר בבלי נזיר ל״ח.): אמר רבי אליעזר:3 כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מנזיר וכו׳. ומשום סתמא לא דחינן מימרא דאמוראי בשום דוכתא, דאינהו קים להו בסתמי טפי מינן. כ״ש דאנן מדר׳ יוחנן הוא דנפקא לן הלכה כסתם משנה, והוה ליה למירמא דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן.
אבל כוף אזנך לשמוע. דהא4 סתמא לאו דסמכא היא, משום דסתם ואח״כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. סתם בריש פירקין, דקתני, הרי אלו באזהרה, ומחלוקת בשילהי פירקין (בבלי פסחים מ״ח:), דקתני: שיאור ישרף, והאוכלו פטור. אלמא, נוקשה בעיניה לא עבר עליה בלאו, ואדחי ליה סתם רישא בנוקשה, וה״ה לחמץ דגן גמור ע״י תערובת. ואע״ג דאיכא דמודה בתערובת ופליג בנוקשה, ס״ל לר׳ יוחנן דהיכי5 דפליג ר׳ יהודה אנוקשה פליג נמי אתערובת, דליכא תנא דדריש הכי אלא רבי אליעזר. ועוד, דמתני׳ מיהא מתפקא מסתם, כיון ששנה אח״כ מחלוקת ופטר נוקשה.
ולא עוד, אלא דדוקא6 דההיא מתני׳ כרבנן דפליגי עליה דר״מ בנוקשה. דקתני רישא: שיאור ישרף, והאוכלו פטור. [סידוק ישרף, והאוכלו חייב כרת.]7 דברי ר׳ יהודה. וחכ״א: זה וזה, האוכלו בכרת. ואיזהו שיאור. כל שהכסיפו פניו. ומדלא פליגי רבנן בהאוכלו פטור, משמע דהכי קתני: איזהו שיאור שהאוכלו פטור, כל שהכסיפו פניו. ומפני שראה רבי דבריו של ר״מ באיזהו שיאור ואיזהו סידוק והוצרך לשנותה בלשון חכמים, לא רצה לשנות במשנתנו שהאוכל שיאור יהא לוקה את הארבעים ושנה סתם.
וזה מקום טענתו8 של בעל המאור ז״ל, שכתב דתנינן לה לר׳ מאיר בלשון חכמים וכן פסק שם הרי״ף ז״ל כר״מ. שהרי הדבר מפורש שלא שנאה רבי בלשון חכמים אלא לשיאור ושאור9 וסדוק, שראה בו דבריו של ר״מ משום טעמא דפרישו בגמ׳, שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקים מלמטה. ואדרבה, מדשבקה לדר״מ בדין שיאור, ש״מ שלא ראה בזה דבריו ולא רצה לשנותה בלשון חכמים. ור׳ חייא שנאה בשם אומרה.
וכן פסקו הגאונים ז״ל, כר׳ יוחנן.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 עיין בדברי שלום
2 נראה דצ״ל: ורבי אלעזר
3 גירסתנו: א״ר אבהו א״ר אלעזר. ונראה דצ״ל: רבי אלעזר
4 נראה דצ״ל: האי
5 נראה דצ״ל: כי היכי
6 נראה דר״ל: דדיוקא
7 זה אינו בדפ״ר
8 שמא צ״ל: טעותו
9 נראה דיש למחוק תיבה זו
הערות
Gemara
Peirush